מבזקים

דור שלישי בגוף ראשון: יום השואה 2017

תוכן עניינים

מבחינתי יום השואה הוא יום קשה, כמו לרבים בארץ, במדור התיירות שלנו חיפשתי להציג טיול שהוא פן אחר. חשבתי לשתף סיפור שהוא טיול. טיול שמבוסס על סיפור משפחתי, על סיפור אישי.

בחרתי לשתף את סיפורו של ילד שהפך לנער, בטיול שורשים, טיול בר מצווה שבבגרותו עוסק בהדרכת טיולים בחו"ל, בכל העולם והסיפור האישי של משפחתו משמש לו השראה לטיולי שורשים בהולנד ובאירופה. הסיפור אמנם אישי, אבל הוא נוגע לכולנו בצורה זו או אחרת. הסיפור הוא של משפחת דה ולנסה מהולנד, כותב הסיפור הוא נכד לשריד יחיד של המשפחה שנשאר אחרי השואה, אורן דה ולנסה, כפי שכתב ושלח אלי.

אורן: "יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום טעון. הוא מציף רגשות, שאלות, תמיהות וצער. עבור חלקינו אלו סיפורים מזעזעים ללא קשר אישי, לחלקנו אלו זיכרונות אישיים, וחלקינו גדלו בצל האסון, כדור שני ושלישי לניצולים.
שישה מיליון יהודים, מתוכם מליון וחצי ילדים, נרצחו באכזריות על ידי הנאצים ועוזריהם. לא היו חסרים כאלה: אוקראינים, רומנים, פולנים, ליטאים, אסטונים, סרבים, צרפתים, הולנדים ובעצם מי לא??? נכון, היו גם (מעט) צדיקים שהצילו יהודים, אך רובם היו משתפי פעולה.
כבר כמעט עשרים שנים, תלמידי תיכון רבים יוצאים במשלחות לפולין למחנות ההשמדה. אני את טיול השואה שלי קיבלתי מקשר דם בגוף ראשון, מהניצולים עצמם, מסבא וסבתא. זה היה טיול בר מצווה. את הכל ראיתי שם. את כל העדויות שמעתי, הרגשתי, התרגשתי וחוויתי, בגוף ראשון של דור שלישי.

טיול השואה שלי כלל את כל האתרים כולל ביקורים שקיימנו אצל המשפחות שהסתירו אותם. הביקורים לוו בהתרגשות רבה הן מצד המשפחות שהצילו אותם והן מבחינת סבי וסבתי. "זה הנכד הבכור, הדור הבא של משפחת דה ולנסה. לא הצליחו להשמיד אותנו" נהגו לומר בכל הזדמנות.

ואילו אני, ילד בר המצווה, צבר, שהשואה הייתה עבורו עד אז משהו שלא מדברים עליו, לא הבנתי על מה הרעש. ישבתי מבויש. הם בחנו אותי מכף רגל ועד ראש בסיפוק ובהתרגשות. לא העזתי לזוז, למען האמת, לא יכולתי. קפאתי במקום. המחשבה שכאן חוו את הסיוט הגדול ביותר בחייהם שיתקה אותי.
עד היום אני יכול להישבע שהרחתי מוות באוויר בדמיוני ראיתי חיילים נאצים מסתובבים ומחפשים יהודים תוך כדי צעקות !Jude! Raus

כשיצאנו מהביקורים הייתי מזועזע. כולם סביבי נראו מאושרים מהניצחון הקטן שלהם, אבל אני לא יכולתי לקחת חלק בשמחה, בטח לא בהרגשת הניצחון.
"איזה ניצחון? הם חיסלו את כולכם. למה לא עשיתם כלום?" התרסתי לא פעם.

"אתם הצברים לעולם לא תבינו" הייתה תמיד התשובה ובזה הסתכם הדיון. אחרי המפגשים הטעונים, לא עניינו אותי אפטלינג (לונה פארק מהגדולים בעולם), כפרי הדייגים, שוק הגבינות באלקמר, בורסת הפרחים או טחנות הרוח. הייתי שקוע במחשבות, מנסה לדמיין את הטרנספורטים למחנות הריכוז. חשבתי על צִלֵי האדם שניסו להימלט ממלתעות המוות, על משתפי הפעולה האנטישמיים ועל מעט הגיבורים שסיכנו את חייהם וחיי משפחתם כדי להציל אדם זר לחלוטין.
בכל מקום שעברתי עברה בי מחשבה על המלחמה, מול כל אסם תהיתי האם הסתתר כאן יהודי? הבתים נראו לי פתאום אחרת, הצבעוניות שלהם באה להסוות את הרוע שחי בפנים.

טיול הבר מצווה שלי הפך למסע בין העבר, ההווה והעתיד: למדתי על העבר העגום של משפחתי, חשבתי על ההווה שאני חי בו כישראלי חופשי, שלא מסוגל להבין את גודל הזוועות והבטחתי לעצמי שמה שלא יהיה בעתיד, לעולם לא עוד.

אנה פרנק, היא אולי הדמות המפורסמת ביותר שנספתה בשואה. בוודאי הילדה\נערה המפורסמת ביותר. רבות בזכות אביה, אוטו פרנק ששרד ופרסם את יומנה. אך יחד עם אנה, הנערה ההולנדית (שאינה הולנדית במוצאה. משפחת פרנק הגיעה להולנד כפליטה מפרנקפורט, גרמניה), נרצחו עוד 101,800 (יש אחרים שמדברים על 107,000) יהודים הולנדים, בין 80% ל- 90% אחוזים מיהודי הולנד הושמדו. זהו האחוז הגבוה ביותר של יהודים שהושמדו בקרב מדינות מערב אירופה.

מתוך אוכלוסייה של 140 אלף יהודים שחיו בהולנד ערב מלחמת העולם השניה, רק  5,200 יהודים שרדו את מחנות ההשמדה, בין 20,000 ל 25,000 הצליחו להימלט או להסתתר בדרך לא דרך וכמעט כל 4,500 הילדים שהוסתרו שרדו, ביניהם סבא וסבתא שלי.

כמו רוב יהודי הולנד גם הם התגוררו באמסטרדם. באזור שנקרא  Jodenbreestraat 'הרחוב היהודי הרחב'. בקצה הרחוב, בהצטלבות עם רחוב Weesperstraat, נמצא בית הכנסת הפורטוגזי אותו פקדו סבי ואביו על בסיס קבוע וכיסא שמור, עליו שלט ושם "הרטוך דה ולנסה", אביו של סבי. החיים ברחוב היהודי לא היו קלים מאז המאה ה- 16, כשהגיעו פליטים מגירוש ספרד, רעב ומחסור היו נחלתם של רוב היהודים בשכונה. החיים הפכו קשים במיוחד אחרי העשירי במאי 1940, כשהנאצים כבשו את הולנד והחלו להטיל גזירות:

באוגוסט החלו לנשל את היהודים מחיי הכלכלה והציבור. באוקטובר החלו רישום של הרכוש היהודי כהכנה להפקעתו. בינואר 1941 חייבו את היהודים להירשם במרשם מיוחד ואלפי יהודים מובטלים נשלחו למחנות עבודות כפייה. בפברואר, ערכו הגרמנים מצוד בשכונה היהודית של אמסטרדם, במקביל התגבר שיתוף הפעולה של משטרת הולנד ברדיפת היהודים והחלטת השלטונות הגרמניים על הקמת ה"יודסה רט" (המועצה היהודית) באמסטרדם (באוקטובר הוחלה סמכות המועצה על כלל היהודים בהולנד).

במרץ החלו להפקיע מידי היהודים את העסקים שלהם. בינואר 1942 הוחל בהרחקת יהודים ממחוזות החוף ונאסרה שהייתם של יהודים מחוץ לאמסטרדם או למחנות. ביולי 1942 גורשו יהודים בפעם הראשונה לאושוויץ ולסוביבור. שני שליש מהנרצחים סיימו את דרכם באושוויץ, השאר בסוביבור. כולם עברו במחנות המעבר ש"הואילה בטובה" מלכת הולנד, וילהלמינה, להקים עבור הפליטים היהודים עוד בפברואר 1939 (כהבטחה להיטלר בהתמודדות בבעיית הפליטים).

המחנה הגדול היה וֶסְטֶרְבּוֹרְק (Westerborkk), הממוקם בצמוד לכפר זעיר באותו שם, בחבל דְרֶנְתֶה, בחלקה הצפוני של הולנד, קרוב לגבול גרמניה-הולנד (קרוב לעיר חרונינגן- (Groningen אליו הובאו כלאחר כבוד ב 9 באוקטובר 1939, 22 הדיירים הראשונים וביולי 1942 הפך רשמית ל"מחנה מעבר" (או במילים פחות מכובסות – מחנה ריכוז).

ברי המזל בדרך למחנות ההשמדה, הגיעו למחנה הריכוז השני שהוקם: מחנה פיכט (Kamp Vught), הממוקם סמוך לעיר דן בוס (Den Bosch).
במחנה פיכט היו סדנאות של חברת פיליפס והאסירים עבדו בהן עבודת כפייה. אמנם הנהלת החברה השתדלה להקל על תנאי העבודה במקום, והצליחה לשכנע את המפקדים הנאצים לאפשר לאסירים הפסקות תכופות יותר וגם סיפקה לאסירים מזון נוסף, בגדים ואפילו מוזיקת רקע. אנשי החברה הגנו על העובדים (שנקראו "פיליפס-קומנדו") מפני התנכלויותיהם של הקאפואים. (ב-1996 קיבל נציג משפחת פיליפס אות חסיד אומות עולם), אך כל זה לא מנע מתושבי מחנה הריכוז להגיע בסופו של דבר לתאי הגזים.

זה הגורל שנגזר גם על כל בני משפחתם של סבי de valenca ומשפחת סבתי  van west.
אחיה של סבתי, מאיר, שהיה רק בן שבע, הופרד מהוריו, לנה (לנטייה) ויעקב, שנשלחו לאושוויץ לנה נרצחה ב 28.9.1942, יעקב נרצח ב 31.1.1943. מאיר נשלח לסוביבור ונרצח ב 20.3.1943.

בדרך נס, הספיקו הוריה של סבתי, לשלוח אותה ואת שתי אחיותיה לחוות מבודדות בצפון הולנד, בחבל פריסלנד (Friesland), שלמרבה הפלא, נמצא לא רחוק ממחנה הריכוז וֶסְטֶרְבּוֹרְק. אולי בגלל שהמקום האחרון שתחפש בו יהודים הוא ממש מתחת לאף…

את שנות המלחמה העבירה סבתי בבדידות בעליית גג צפופה ורק נר בודד מאיר את האפילה. כך העבירה את זמנה במשך ארבע שנים, כשהיא אינה יודעת מה עלה בגורל הוריה, אחיותיה ואחיה.

סבא שלי, שמילדות ידע לדאוג לעצמו, היה היחיד ששרד את השואה ממשפחתו נצר אחרון למשפחת דה ולנסה, סיפר רק כשהיה על ערש דווי, איך הצליח להימלט מההשמדה. איך ברח פעמיים ממחנה הריכוז וֶסְטֶרְבּוֹרְק ליערות, שם מצאו אותו הפרטיזנים ההולנדים שפרשו עליו את חסותם, עד שהפך עבורם לנטל והיווה להם סיכון.

תוך כדי מנוסה, נתקל סבי בחוואי הולנדי קשיש, שהואיל להושיט לו עזרה ולהסתיר אותו בחווה שלו. גם החווה הזו הייתה בחבל פריסלנד, מרחק קילומטרים ספורים מהחווה בה הוסתרה סבתי.

הביקור האחרון בהולנד, מספר שעות לפני הטיסה חזרה הביתה, חיבר את כל הנקודות. בלב אמסטרדם, בדירת קרקע לא גדולה ותקרה גבוהה, התגוררה גברת זקנה בשם ריק. למרות התקרה הגבוהה והמסדרון הארוך, הייתה הרגשה חמימה ומחבקת. "תכירי ריק, זה הנכד הבכור שלנו, אורן. הבן של לאו" (אבי נקרא לאו על שם המציל של סבי) אמרה סבתא שלי חנוקה מדמעות. ריק לא אמרה דבר, רק חיבקה אותי והחלה לבכות.

"ריק ובעלה לאו ז"ל, שאבא שלך נקרא על שמו, הפעילו אחרי המלחמה בית מחסה לילדים יתומים יהודים, מעין מחנה מעבר לפני העלייה לארץ ישראל, אני עזבתי כאן כמה חודשים לפני שסבתא הגיעה לכאן" אמר סבא: "כל הילדות היינו סמוכים אחד לשני אבל נפגשנו רק שהגענו לישראל. גרנו באמסטרדם באותו הרחוב, החוות שהתחבאנו בהן היו קרובות, עברנו אצל לאו וריק, אבל רק בישראל נפגשנו, התאהבנו, התחתנו והקמנו משפחה".

אצל ריק באמת הרגשתי ניצחון והקלה. הבית שלה היה עבורי סמל למשואה לתקומה. מכל קצוות הולנד עלו והגיעו אליו ילדים יתומים שחרב עליהם כל עולמם. המפגש עם ריק היה עבור ארבעתנו סגירת מעגל: 400 שנים אחריהם, גם אני יצאתי מהבית של ריק הביתה, לישראל, למקום שהוא הבית שהם נלחמו עבורו, בנו עבורנו בית ומדינה.

על צוואתו של סבי, שנשאר הדה ולנסה האחרון בעולם, להוסיף כמה שיותר דה ולנסות אנחנו משתדלים לקיים, מתוך הבנה ברורה למה התכוון, זו הייתה הנקמה האמיתית שלו…

מוקדש לזכרם של משה (מקס) וחווה (אווה) דה ולנסה ז"ל ובני משפחות דה ולנסה ו-ון ווסט שנספו בשואה". סיים אורן את סיפורו המרגש

ניתן להמשיך ולשוחח עם אורן לשאול שאלות או לבקש בקשות בקישור הבא: https://www.facebook.com/DvBoutiqueTours1

ולסיום חברים, האמרה הקבועה שלי: ותזכרו שיש לנו  ארץ נהדרת (והיום יותר ממתמיד יש משמעות למשפט זה -זה לא מובן מעליו שיש לנו זאת…)

גילוי נאות : אורן בן דודתי מענף אחר של המשפחה, מדריך טיולים בחו"ל.

המשפחה שהסתירה את סבתא חווה

המשפחה שהסתירה את סבתא חווה

בכניסה לבית אנה פרנק, אמסטרדם

בכניסה לבית אנה פרנק, אמסטרדם

כפר הדייגים פולנדם, בעת צילומים לקומדיה הולנדית

כפר הדייגים פולנדם, בעת צילומים לקומדיה הולנדית

הסלעים היחידים בהולנד. אמן, דרום הולנד.

הסלעים היחידים בהולנד. אמן, דרום הולנד

פסטיבל חגיגות הקיץ בסנייק, פריסלנד

פסטיבל חגיגות הקיץ בסנייק, פריסלנד

 

לאיזה תוכן תרצו לחזור:
הירשמו לניוזלטר שלנו לעדכונים מיידים: