החודש לפני 35 שנים, פינה אחרון התושבים והחיילים את סיני כמתחייב מהסכם השלום שנחתם בן סאדאת לבגין 3 שנים קודם לכן.
מעט רקע על סיני בימים ההם.
חצי האי סיני שיטחו כ61.000 קמ"ר (פי 3 משטח ישראל בגבולות הקו הירוק) נכבש על ידי ישראל בשנת 1967 ונשלט על ידה כ – 15 שנה שבמהלכם הוקמו כ 20 ישובים פורחים, 3 מהם לחופי מפרץ אילת: די זהב (דאהב) נביעות (נואייבה) ואופירה (שארם א-שייח') והיתר לאורך חופי הים התיכון.
במרכזם הייתה העיר ימית שהוקמה זמן מה לפני הפינוי והייתה אמורה, לפי התכנון לאכלס כ- 200 אלף תושבים.
חצי האי סיני היה עתיר בשדות נפט שבאותם ימים סיפק כ 24% מתצרוכת הדלק של ישראל. בנוסף היו שם 4 שדות תעופה, 2 מהן מודרנים וחדישים מה שאפשר לחיל האוויר להתאמן בנוחות.
שדה תעופה אחד, בשארם א-שייח' כ 300ק"מ דרומית לאילת שימש את חיל האוויר כבסיס יציאה לפעולת חילוץ החטופים באנטבה.
לאחר ביקור סאדאת בישראל נחתם הסכם שלום בן הצדדים שבמסגרתו תפנה ישראל את כל הישובים והמחנות בתוך 3 שנים, פרט לקטע חוף שאורכו כ 700 מטר מדרום לאילת שמוכר יותר כטאבה.
בנושא של טאבה הלכו שני הצדדים לבוררות וכרגיל בבוררות אנחנו יוצאים המפסידים הגדולים, וכך היה. נאלצנו לפנות גם את טאבה עם בית המלון וכפר הנופש שלה