ישראל ניוז Israel News אתר חדשות ישראל ומבזקים בזמן אמת
דבר תורה לפרשת וארא מפי כבוד האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א. מדוע הסכים משה רבנו העניו מכל אדם לגאול את עם ישראל?
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם״ (שמות ו׳. ט׳)
סירובו של משה רבנו ללכת לגאול את עם ישראל
הנה צריכים להבין, משה רבנו אדון כל הנביאים, אשר הקב״ה בעצמו מעיד עליו (במדבר יב, ז-ח) "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה׳ יביט". אם כך, הקב"ה מבקש ממנו (שמות ג, י) "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים", ומשה רבנו מסרב להקב"ה ללכת לגאול את בני ישראל. ומה טענתו של משה רבנו (שמות ד, י) "ויאמר משה אל ה׳ בי אדוני לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנוכי", וכי הקב"ה לא יודע שכבד פה וכבד לשון משה רבנו?!
אם כך, כל סירובו של משה רבנו ללכת ולגאול את בני ישראל ממצרים אינו מובן, הרי משה רבנו שהיה נאמן בכל ביתו של הקב"ה, היה צריך ללכת בשמחה ולעשות את רצון ה' ואת בקשתו, וכל טענותיו שכבד פה ולשון אינן בעלי משמעות משום שהקב"ה וודאי יודע את כל טענותיו ואת כל חסרונותיו, ואם בכל זאת מצווה אותו ללכת לגאול את בני ישראל היה צריך משה ללכת בשמחה גדולה לעשות את רצון ה' ודבריו.
בחטא עץ הדעת הקנה פגם בהכרת הטוב
והנה אפשר לבאר ולומר עפ"י דברי רבותינו הקדושים אשר הביאו את דברי רבנו הקדוש המקובל האלוקי הרמ"ע מפאנו זצוק"ל בספרו הקדוש ׳עשרה מאמרות׳ (מאמר צבאות ה׳ ח״א פרק יג) וכך מבאר רבנו זצוק״ל ואומר, כאשר ברא הקב״ה את האדם הראשון עם רמ״ח איברים ושס״ה גידים, ברא לו שני איברים חשובים הקנה והוושט, שיש להם תפקידים חשובים. תפקידו של הקנה, הוא להוציא הדיבור מהכח אל הפועל, ומאחר שמקרא המלא דיבר הכתוב (דברים ו, ז) "ודברת בם", ודרשו חכמנו ז״ל בגמרא (יומא יט:) "ודיברת בם" בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים. הרי שצריך להשתמש עם כח הדיבור רק לדברי תורה בלבד, או בדברים שהם הכנה וסיוע לדברי תורה. ואילו תפקידו של הוושט הוא, להכניס המאכל והמשקה לגוף כדי להחיותו.
והנה, מיד כשברא הקב״ה את האדם הראשון, ציווה עליו מצוות עשה ומצוות לא תעשה, הקשורות לוושט. מצוות עשה היא (בראשית ב, טז) "מכל עץ הגן אכול תאכל" והמצוות לא תעשה היא "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", ועל ידי שחטא ואכל מעץ הדעת, פגם בוושט והקליפה שלטה בו. לעומת זאת, הקנה, שאינו משמש לאכילה, לא נפגם מאכילת עץ הדעת, אך על ידי שאמר האדם הראשון (בראשית ג, יב) ״האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל״ ופירש רש״י שם, כאן כפר בטובתו, נפגם קצת גם הקנה שהדיבור יוצא ממנו.
נשמת משה רבנו הייתה תלויה בקנה של אדם הראשון
וידוע, כי כל הנשמות היו כלולות באדם הראשון באחד מאבריו, כמו שמובא במדרש (שמות רבא מ, ג) עד שאדם הראשון מוטל גולם, הראה לו הקב״ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו, יש שהוא תלוי בראשו של אדם ויש שתלוי בשערו ויש שהוא תלוי במצחו ויש בעיניו ויש בחוטמו ויש בפיו ויש באוזניו. ומגלה לנו רבנו הרמ״ע מפאנו, כי נשמתו של משה רבנו הייתה תלויה בקנה של האדם הראשון, ולא רצה להנות כלל מאכילת עץ הדעת כי הקנה אינו נהנה מן האכילה.
ואף שמצאנו בגמרא (פסחים קח.) שמא יקדים קנה לוושט אשר אז נוגע הקנה באוכל, נזהר משה מזה שלא יגיע ולא יהנה כלל מאכילת איסור, וזהו שדיבר הקב"ה בשבחו של משה רבנו (במדבר יב, ז) "בכל ביתי נאמן הוא" שלא נהנה מן הגזל שאכל האדם הראשון מעץ הדעת. ולכן גם משה רבנו כשהיה תינוק ובתיה בת פרעה משתה אותו מן היאור, משה רבנו לא ינק מחלב של המצריות משום שלא פגם באכילה מעץ הדעת, ומשום שנשמתו הייתה מן הקנה, זכה להוריד לעם ישראל לחם מן השמים שאין בו שום קליפה, וכשעלה למרום כתוב עליו (שמות לד, כח) "ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה" כי נהנה מזיו השכינה, והיה יכול לחיות בלי אכילה ושתיה בזכות שלא שמע בקול האישה זו חווה, ולא נתפס בעצתה להנות מאכילת עץ הדעת, הותר לו לפרוש מאשתו בשעת מתן תורה.
ומוסיף על כך רבנו הרמ״ע מפאנו (פרק יט) כי גם הקנה, שקול הדיבור יוצא ממנו היה בו פגם, כי היה לו למחות ולצעוק בקולו קול עוז כראוי לו בכל הנשמות שהיו כלולות באדם הראשון שלא יאכלו מעץ הדעת שנאסר עליו. ולפי שלא מחה, נענש שגלה לכוש וברח למדיין וישב עשר שנים בבית האסורים כדין הגורם מיתה בשוגג שגולה, כי אם היה מוחה אולי לא היה האדם הראשון חוטא, ולא היה צריך למות.
וזה העניין שנמסר משה רבנו במצרים לקוסטינר שביקש להורגו בחרב במקום צווארו, שהדיבור יוצא משם על שלא מחה באדם הראשון, אולם מאחר שלא רצה להנות מאכילת האיסור ועשה עצמו כאבן שאין לו שום הרגשה, לכן זכה מידה כנגד מידה, לנס שנעשה צווארו כעמוד של שיש שאין בו הרגשה, ועל ידי זה ניצל מחרבו של פרעה כמו שנאמר (שמות יח, ד) "ויצילני מחרב פרעה".
ועל פי זה יובן ההיתר שניתן למשה רבנו לפרוש מאשתו, כדברי הגמרא (שבת פז.) שלושה דברים עשה משה מדעתו, פירש מאשתו ממתן תורה ואילך, ומובא בגמרא ומנלן דהסכים הקב״ה על ידו, דכתיב "שובו לכם לאהליכם" וכתיב בתריה "ואתה פה עמוד עמדי", לפי האמור יש לומר שרמז לו הקב״ה בכך הטעם שהוא צריך לפרוש מאשתו, אתה פה עמוד עמדי ולא תחזור לביתך.
אם כך, משה רבנו שידע ששורש נשמתו מהקנה של האדם הראשון, פחד להיות השליח שצריך לבשר את בשורת הגאולה משום שהקול שלו פגום, ולכן משה רבנו היה כבד לשון והתנגד להקב״ה ללכת להיות הגואל של עם ישראל.
משה רבנו התרפא ע"י תיקון פגם הקנה
אך הנה מוצאים שכח הדיבור של משה רבנו הסתדר בסוף, לאחר מתן תורה כדמובא בדברים רבה (א, א) "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל" וגו׳. משה, עד שלא זכה לתורה כתיב ביה "לא איש דברים אנוכי" כיוון שזכה לתורה, נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים, מניין? ממה שקראנו בעניין "אלה הדברים אשר דיבר משה". וכך מובא בזוהר הקדוש פרשת וארא (דף כ״ה) ובתרגום ללשון הקודש, ומשה היה קול בלי דיבור משום שהיה בגלות, וכל זמן שהדיבור היה בגלות הלך משה בקול בלי דיבור, וכך הלך עד שנתקרבו להר סיני וניתנה התורה, ובאותו זמן נתחבר קול עם דיבור ואז דיבר דברים…. ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי, קול ודיבור כאחת בשלמות.
אם כך, משה רבנו היה ערל שפתיים עד מתן תורה, כדי לתקן הפגם שלא השתמש בקול הדיבור היוצא מן הקנה למחות באדם הראשון ובנשמות ישראל הכלולות עמו, שלא יאכלו מעץ הדעת ומאחר שהקב״ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, לכן נענש מידה כנגד מידה להיות ערל שפתיים שלא יכול היה לדבר כראוי. אך לאחר שהוריד את התורה לעם ישראל, ועם ישראל קידשו את עצמם והגיעו למדרגה גבוהה ותיקנו את חטא האדם הראשון של אכילה מעץ הדעת, אז משה רבנו התרפא בקול דיבורו ולא היה יותר מפה ולהבא, ערל שפתיים.
גם רבי שמעון בר יוחאי בא לתקן את חטא הקנה
אך אחרי שבני ישראל חטאו בחטא העגל, וירדו ממדרגתם הגבוהה אשר היו לפני כן שהשיגו את התיקון של אכילת האדם הראשון מעץ הדעת, החזירו את הפגם של הקנה, ולכן משה רבנו לא השלים את התיקון והיה צריך לחזור בגלגול של רבי שמעון בר יוחאי, ולהצטער שנים עשר שנים במערה ולאכול חרובים ומים בגלל החטא של הקנה. והתיקון הוא על עניין כפיות טובה, ששורש חטא האדם הראשון בכפיות טובה שאמר "האשה אשר נתת עמדי".
והרומאים רצו להוציא את רבי שמעון בר יוחאי להריגה גם על כפיות טובה, כמו שמובא בגמרא (שבת לג:) דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות, ר' יוסי שתק, נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות, אמרו יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג, אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא.
אם כך, כל תיקונו של רבי שמעון בר יוחאי ושל משה רבנו זה לתקן את הקנה שלא נהנה מאכילת עץ הדעת, אבל היה לו פגם בדיבור של חוסר הכרת הטוב בזה שאמר "האשה אשר נתת עמדי".
על ידי הכרת הטוב מזככים את הקנה
וידע האדם, שלהשיג את התורה הקדושה צריך להיזהר מאוד מעניין הכרת הטוב, משום ששורש התיקון של התורה הקדושה בקנה, הוא לזכך את הקנה, שהפגם היה בהכרת הטוב אצל האדם הראשון.
ולכן תלמידים צריכים להיזהר ביותר מרבם, שלא להגיע ח"ו לכפיות טובה, כי ההקפדה של כפיות טובה על הרב, קשה ביותר ומסוכנת. וכך מצאנו ברבי אליעזר בגמרא (עירובין סג.), ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו, אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו תמה אני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו. אמרה לו נביא אתה? אמר לה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני "כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה".
