הילולא של מו"ר זקננו רבנו הגדול "אביר יעקב", רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל

דבר תורה מפי כבוד האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א לרגל יומא דהילולא של מו"ר זקננו רבנו הגדול "אביר יעקב", רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל.

הנה ביום זה, צריכים אנו לחזק יסוד גדול בנפשנו, למען דעת צדקות ה׳ ולהקל עלינו את ההבנה של מהות החיים, וכל ההתגלגלות אשר אדם מתגלגל ועובר במהלך חייו.

רבנו הגדול הבעל שם טוב זצוק"ל מבאר את הפסוק "מה׳ מצעדי גבר ודרכו יחפץ" (תהילים לז, כג), הוא מבאר ואומר שכל יהודי, כל מה שעושה בחייו ולכל מקום אשר מגיע במהלך חייו, זה לאסוף את ניצוצות הקודש שהתפזרו בעולם, הן באשר לענייני עסקיו והן כשנוסע לטיול או כל דבר בחייו.

התכלית של כל עניין בחיי אדם, לאסוף את ניצוצות הקודש, כך אדם יכול להגיע לסוף העולם והמטרה היא לברך "שהכל נהיה בדברו", וכי יש ניצוץ מניצוצות הקודש ששייכים לעומק נשמתו, והוא צריך לאסוף את אותו ניצוץ מאותו מקום.
וכל אותם ניצוצות התפזרו בעולם מזמנו של האדם הראשון, וכמו שמובא ברבנו האר״י הקדוש (שער הגילגולים הקדמה ט"ו) דע כי על ידי חטאו של אדם הראשון נפלו כל הנשמות לתוך עמקי הקליפות.. והקליפות האלו הם בעצמם הנקראים בשם "דרגא דמותא". אבל הקדושה היא אלוקים חיים ומלך עולם, ולכן הם רודפים אחר הקדושה הנקראת חיים, כדי ליזון ולהחיות ממנה. ובעוד שהקדושה בתוכה, הם חיים וניזונים ממנה, וכשאין קדושה בתוכה הם מתים ואין להם חיות ושפע.

אם כך, צריך האדם לדעת שכל המהות של חייו הם תיקון ואסיפת הניצוצות, ולהחזירם לשורשם למקום עליון.
והנה, יסוד זה מצאנו ביותר אצל יוסף הצדיק שירד לארץ מצרים, לאסוף ולתקן ולסלול את הדרך לדורות הבאים.

וכך מצאנו בבראשית (לט, כ-כג) "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים ויהי שם בבית הסוהר. ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר. ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסוהר ואת כל אשר עושים שם, הוא היה עושה. אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה׳ איתו ואשר הוא עושה ה׳ מצליח".

והנה, תיקונו של יוסף היה לאסוף את כל ניצוצות הקודש מארץ מצרים, ולהקל את מלאכת אסיפת הניצוצות מבני ישראל, אשר היו עתידים לרדת למצרים. ולאחר שבני ישראל ניקו את מצרים מניצוצות הקודש כמו שדורשת הגמרא (ברכות ט:) על הפסוק "וינצלו את מצרים" (שמות יב, לו) אמר רב אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן, וריש לקיש אמר שעשאוה כמצולה שאין בה דגים.
ורבנו האר"י הקדוש זצוק"ל (פע״ח שער הקריאת שמע פ״ג) כתב כי מטעם זה נאסר על ישראל לחזור למצרים כמו שכתוב (שמות יד, יג) "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עד עולם", וכל מהותו של יוסף הצדיק בארץ מצרים להקל את אסיפת הניצוצות הקדושה ממצרים. וכדמובא בספר הקדוש "עבודת ישראל" (פרשת מקץ ד"ה. ויצבור יוסף) כי כלל ישראל, לא היו מסוגלים בכוחות עצמם להוציא את כל ניצוצי הקדושה ממצרים, לולא שהקדים יוסף ללקוט את כל ניצוצי הקדושה במקום אחד ולהפרידם מטומאת מצרים. ועל ידי זה היו יכולים אחר כך בני ישראל להעלותם ממצרים לקחת עמהם את ניצוצי הקדושה הללו, כמו שכתוב (בראשית מז,.יד.) "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים ויביא יוסף את הכסף ביתה פרעה".

וידועים דברי רבנו החתם סופר (פרשת ויגש ד"ה. וילקט יוסף) וזל״ק, וילקט יוסף את כל הכסף וגו׳ ויתום הכסף מרמז כי הכסף הזה שלקטו יוסף קיבל תמימות ונתעלה ע"י יוסף, ובשגם שלקט עמו כל הניצוצות הקדושות המפוזרות כידוע, והביאום לאוצר פרעה עד עת בוא דבר ה׳ להוציא צבאותיו משם, ואז לקטום ישראל במצרים ובים כמבואר אצלנו במקום אחר.

אם כך משמע מדברים קדושים אלו, שכל מהותו של יוסף הצדיק בארץ מצרים, לאסוף את ניצוצות הקודש ולהקל על בני ישראל בצאתם ממצרים, להוציא יקר מזולל.

והנה, ידוע המובא בספר ׳עטרת ישועה׳ (ערב יום כיפור אות ב׳) שנשמת יוסף מוקיר שבת, היה לו וודאי ניצוץ מיוסף הצדיק. ונביא הגמרא ממסכת שבת (קיט.) ונפרש הגמרא בלשון הקודש יוסף מוקיר שבת היה, בשכנותו גר גוי אחד שהיה לו נכסים רבים. אמרו לו החוזים בכוכבים כל הנכסים שלך, יוסף מוקיר שבת יאכל אותם. הלך ומכר כל נכסיו וקנה בהם מרגלית והושיבו בכובעו. כאשר עבר בגשר על פני המים, באה הרוח והשליכה את כובעו במים. בא דג גדול ובלע את הכובע, והדייגים צדו אותו מן המים סמוך לכניסת שבת. אמרו מי יקנה דג גדול כזה עתה כל כך סמוך לשבת, אמרו להם לכו והביאו את הדג ליוסף מוקיר שבת, שרגיל לקנות דגים גדולים לכבוד שבת. הביאו לפניו את הדג וקנאו. וכשקרע את הדג מצא בתוכו את המרגלית, ומכר אותו בשלוש עשרה עליות של דינרי זהב, פגע בו אותו זקן ואמר לו מי שלווה לכבוד שבת, השבת פורעת לו.

והנה, ידוע על יוסף הצדיק שהקפיד על שמירת השבת לפני שנתנה, כדמובא בבראשית (מג, טז) "ויאמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה וטבוח והכן" ודרשו על כך במדרש (במדבר רבה יד, ב.) מקרא שכתוב (איוב מא, ג) ״מי הקדימני ואשלם. מדבר ביוסף שהוא הקדים ושימר את השבת עד שלא ניתנה, וטבוח טבח והכן. אמר רבי יוחנן ערב שבת הייתה, ואין והכן אלא לשבת שנאמר (שמות טז, ה) "והיה ביום השישי והכינו" אמר הקב״ה, יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קורבנו בשבת, מה שאין יחיד מקריב, ועליי לקבל קורבנו ברצון, הווי מי הקדימני ואשלם, ומניין שכן הוא ממה שאמור בעניין (במדבר ז, מח) "ביום השביעי נשיא לבני אפרים" וגו׳.

והנה, יוסף מוקיר שבת היה בו ניצוץ נשמה של יוסף הצדיק מכח שמירת השבת שהייתה ליוסף לפני שניתנה, ומכח שמירת השבת ומסירות הנפש שהייתה אצל יוסף מוקיר שבת, ואותו גוי עשיר שחזה בכוכבים שכל רכושו יעבור ליוסף מוקיר שבת היה גלגולו של פרעה שאסף את כל הרכוש שהיה בארץ מצרים, והרכוש התגלגל בדג שכך יוסף מוקיר שבת השלים את התיקון שיוסף הצדיק החל לתקן בבית האסורים, ששם כל אסירי המלך אסורים. מי הם אסירי המלך? הם הניצוצות הקדושים, שהם אסירים השייכים למלך מלכי המלכים הקב״ה.

והנה שר בית הסוהר שזה סמל של הסטרא אחרא, לא פחד מיוסף הצדיק ונתן את הכל ביד יוסף, מדוע? משום שהקב"ה הטעה את שרו של מצרים שיחשוב שיוסף חוטא כי על זה הושיבו את יוסף בבית האסורים על חטא, שכביכול חטא עם אשת אדוניו, ושר בית הסוהר שהוא ראש הקליפה של מצרים, לא חשש שיוסף יתקן את כל ניצוצות הקודש אשר נמצאים בבית האסורים.

וזוהי דרך ה׳, להסתיר הקדושה במקומות שהסטרא אחרא לא תעלה בידה ששם הקדושה נמצאת, כמו שמצאנו אצל דוד המלך שנולד בצורה לא ראויה, משתי בנותיו של לוט שם הסתיר הקב״ה את נשמתו של מלך המשיח, ועוד הרחבנו במקומות רבים בעניין זה.

והנה, יומא דהילולא של מורנו ורבנו עטרת ראשנו "אביר יעקב" זצוק״ל, לא בדרך טבע הוא ש"אביר יעקב" כל שנה, יומא דהילולא שלו חל בפרשת ויחי יעקב בארץ מצרים.

וידוע מעשה פטירתו של מרן אביר יעקב, כל חייו ביקש והתפלל לבורא עולם לזכות לעלות לארץ הקודש "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו", והנה נפלה החלטה בדעתו לעלות לארץ הקודש, אסף את בני משפחתו ונפרד מהם וחילק לכל אחד ואחד מחפציו האישיים ויצא למסע נדודים לארץ הקודש. בעוברו במצרים בעיר דמנהור, התארח אצל אחד מנכבדי הקהל רבי משה סרוסי אשר קיבלו בסבר פנים יפות ובכבוד מלכים.

בליל שבת קודש בשעה שקידש על היין מרן אביר יעקב זצוק"ל, הסתכל על נרות שבת כנהוג בשעת הברכה, והנה נר אחד כבה. עמד "אביר יעקב" ואמר תשוב הנשמה למחצבתה. יושבי השולחן לא הבינו את דבריו, אך הנה פלא, במוצאי שבת חלה "אביר יעקב" ומצבו הבריאותי הדרדר מאוד. רבי משה סרוסי בעל הבית, עשה כל שבאפשרותו להביא את כל הרופאים והמומחים למצוא מזור ומרפא למחלת הצדיק, אך הרופאים לא העלו בידם מאומה.

אחרי כמה ימים ביום חמישי, עמדו הרופאים ובישרו ואמרו שמרן "אביר יעקב" נותן את הסימנים האחרונים לפני המוות. כשיצאו הרופאים, קרא הצדיק לבעל הבית ושאל אותו מה הרופאים אמרו? בתחילה, בעל הבית ניסה להסתיר, אך לאחר מכן עמד וסיפר את אשר אמרו על המצב הקשה שבו נמצא הצדיק. עמד הצדיק ואמר לבעל הבית עוד לא גמרתי לייחד ולתקן כל מה שאני צריך לתקן, תכינו את סעודות השבת בכבוד ובשמחה ונעבור את השבת. בעל הבית עשה כמצוות הצדיק והכין את סעודות השבת ברוב עם הדרת מלך ובשמחה מרובה, כמו שמצווה אותנו ההלכה. וכך, עבר אביר יעקב את פרשת ויחי יעקב, בדבקות ובשמחה גדולה.

ביום ראשון ביקש "אביר יעקב" לקבל את כל יושבי העיר ולברכם, שמחו יושבי המקום שמחה מרובה, שהנה הצדיק קם ממיטת חוליו ונמצא עימם. עברו כולם לפניו ברכם, ובסוף דבריו אמר להם היום לא תצטרכו לחזור לשוק למלאכתכם, משום שהיום יום פטירתי. עמד אביר יעקב והכין את עצמו כמלאך ה' צבקות וקרא לשניים מתלמידיו, ששימשוהו בחייו והורה להם, כפי שציווה רבנו הקדוש קודם פטירתו, יוסף חופני ושמעון אפרתי, הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי (כתובות כג). והודיע רבנו הקדוש לתלמידיו כי אחרי פטירתו גם הם יצטרכו ללכת לבית עולמם.

עמד רבנו הקדוש והתחיל לקרוא בנעימה ובשירה את שיר השירים ואמר את הווידוי. כשסיים, שאלו אותו שני המשמשים האם רוצה להיקבר הוא בדמנהור או במקום אחר? אמר וענה להם אם יש בית קברות יהודי בעיר, שיקברוהו שם. כשסיים את הוראותיו, נפרד בחיבה מאת תלמידיו, קרא קריאת שמע והפקיד את רוחו בידו של אדון כל הנשמות, ביום כ' לחודש טבת שנת תר"מ.

יהי רצון, שזכות "אביר יעקב" תעמוד עם כל עם ישראל, ובפרט עם האהובים והחביבים, שמסרו ומוסרים את נפשם על קהילתינו הקדושה ועל כל דבר שבקדושה.

נשתדל בכל כוחנו להבין ולדעת, שאין אדם נוקף אצבע למטה אלא אם כן גזרו עליו מלמעלה, ומה׳ מצעדי גבר ולתקן באנו ולא לקלקל. נזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש, כי שם ציווה את הברכה חיים עד העולם.