יסוד גדול וחידוש ממורנו ורבנו כבוד האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א

יסוד גדול וחידוש ממורנו ורבנו כבוד האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א – בקבלה והכוונה אשר כל יהודי חייב לכוון בשעת קריאת שמע

לאחיי ורעיי האהובים והחביבים, אנא ה׳ תשמרם וכצינה רצון תעטרם,
הנה מתקרבים ובאים אנו לימי השובבי״ם אשר מעלתם רמה במובנים מסויימים, עד כי השוו אותם חכמי המוסר לעשרת ימי תשובה. ומי חכם וישמור אלה, ואז יביא נפשו למעלות הנשגבות ולמקום הנכון, אשר בו ישכון אור.
וכבר רבו המפרשים בסגולות ובהנהגות לימים המיוחדים הללו, אך חשבנו לחזק בימים אלו דבר אשר בכל יום צריך חיזוק והוא עניין קריאת שמע, אשר רבים חושבים וטועים לקרוא קריאת שמע כמצוות אנשים מלומדה, ולא יודעים מה צריך לחשוב ולכוון בשעת קריאת שמע.

והנה נשתדל לבאר אחד האופנים אשר צריכים לכוון בשעת קריאת שמע, מצאנו בתורתנו הקדושה כאשר פוגש יעקב את בנו יוסף, אחרי שנים ארוכות של דאגה ועצבות נוראה על מה נפל בגורל בנו, עד אשר רוח הקודש הסתלקה מיעקב אבינו מרוב העצבות והיאוש שהיה שרוי בהם. פוגש יעקב אבינו את בנו אהובו יוסף, ואומרת תורתנו הקדושה ״וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד. ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי״ (בראשית מו, כט). ורש״י מפרש במקום, וטעם שרק יוסף נפל על צווארו של יעקב ואילו יעקב לא נפל על צווארו של יוסף אבל יעקב לא נפל על צוואר יוסף ולא נישקו, והיו אומרים רבותינו שהיה קורא קריאת שמע.

וצריך להבין, מדוע מצא יעקב אבינו רק את הזמן המסויים הזה שפוגש את בנו לאחר עשרים ושניים שנים לקרוא קריאת שמע, וכי חסר זמן אחר לקרוא קריאת שמע? היו עוד זמנים חשובים שאפשר לקרוא קריאת שמע בדבקות ובכוונה, מדוע דווקא בזמן הזה מצא יעקב אבינו לקרוא קריאת שמע?

אלא, אפשר לבאר ולומר אופן נוסף בכוונותינו בקריאת שמע, וצריכים אנו בני קהילתנו הקדושה ״שובה ישראל״ וכל האהובים והחביבים אשר הולכים בדרך הזו, אשר בה ישכון אור, להקפיד בקריאה חשובה זו של דברי רבנו החתם סופר (פרשת אחרי, דף מ"ב) להקפיד בה ולשימה נר לרגלינו, ולחזק את כל אחינו בני ישראל שיקפידו בכוונה קדושה ומיוחדת זו, שעליה אפשר לומר "ישמחו השמים ותגל הארץ" ובכוחה לאחד התחתונים עם העליונים, ועל ידי זה יושפע שפע רב מכל העולמות.

והנה, בספר דברים (ו, ד) נאמר "שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד" וצריך לכוון במילה "אחד" למסור נפשו על קידוש ה׳, ומקור הדבר בתיקוני הזוהר (הקדמה י), תרגום הזוהר: "זהו אוהבו של הקב"ה הוא מי שמוסר נפשו "באחד"
בגלל אהבת בוראו". וכן עוד מובא בזוהר הקדוש (צו, לג), תרגום הזוהר: ״ולכן אמרו רבותינו ״שוב יום אחד לפני מיתתך" כי בכל יום ויום צריך אדם לחזור בתשובה ולמסור רוחו להקב״ה שתצא במילה "אחד", זהו מה שכתוב ״בידך אפקיד רוחי״. וביאר רבנו האר״י הקדוש זצוק״ל בשער הכוונות (כוונות ק"ש דרוש ו׳, דף כ"ד טור ב׳ ד"ה. ודע) הכוונה בזה, שצריך למסור נפשו על ארבע מיתות בית דין באות ד׳ של "אחד" וזל״ק, אנו צריכים למסור נפשנו על קידוש ה׳ באות ד׳ באחד, וצריך לקבל עליו ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. עד"כ.

והנה, מתפלא החתם סופר זצוק״ל לשם מה צריך לכוון למסור נפשו בפסוק הראשון של קריאת שמע? לכאורה היה מתאים יותר למסור נפשו בפסוק שלאחריו (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" אשר דרשו על כך במשנה (ברכות נד.) "ובכל נפשך"  – אפילו הוא נוטל את נפשך, ומה העניין להקדים למסור נפשו בקבלת עול מלכות שמים בפסוק הראשון?

אלא מבאר רבנו החתם סופר זצוק"ל ואומר שבפסוק הראשון של ׳שמע ישראל׳ צריכים לכוון לא רק למסור את גופנו על קידוש ה׳ אלא גם למסור את נפשנו על קידוש ה׳, ומי שחושב ומכוון את גופו על קידוש ה׳ ולא את נפשו על קידוש ה', לא יצא ידי חובה. וזה לשון קודשו של החתם סופר "על כן ביקש הקב״ה ממנו עבודה שאינה לצורך עצמנו אלא אפילו יאבד ב' עולמותיו, אפילו הכי עובד ה' להוסיף כח בפמליה של מעלה, ומשליך נפשו מנגד ושכרו בשני העולמות אז הוא עד הראוי להעיד". אם כן, נשתדל לבאר ולהבין את דברי רבנו החתם סופר, שלא רק שצריך האדם למסור את גופו על קידוש ה' כמו שהבאנו את דברי רבנו האר"י ז"ל כי באות ד' של "אחד" יכוון למסור נפשו בארבע מיתות בית דין שהוא בעולם הזה.

וכמו שמצאנו בדברי רבנו אלימלך מליז'נסק זצוק״ל בעל הנועם אלימלך (צעטיל קטן, סע' א-ב) ״בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה, ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מיטתו ואינו יכול לישון, יהיה מהרהר במצוות עשה זו של (ויקרא כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש נוראה בוערת לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת ה׳ יתברך שובר את טבעו, ומפיל את עצמו לאש על קידוש ה׳ יתברך, ומחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב וישן בטל, רק מקיים מצוות עשה דאורייתא״ ועוד ממשיך רבנו הנועם אלימלך "בפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של שמונה עשרה יהרהר כנ״ל, ועוד יכוון אם יענו אותו כל אומות העולם עינויים קשים ויפשטו את עורו מבשרו להכחיש ח״ו בייחודו, יסבול כל הייסורים ולא יודה להם ח״ו, ויצייר במחשבתו כאילו עושים לו כנ״ל, ובזה יצא חובת קריאת שמע כדין".

אולם מדברי רבנו החתם סופר זצוק״ל לומדים יסוד חדש, שצריכים להמשיך ולהרחיב את כוונותינו בקריאת שמע, שלא רק לכוון למסור את נפשנו לעבר ייחוד שמו יתברך, אלא לכוון גם למסור עולם הבא שלנו על ייחוד קדושת שמו יתברך.

ובכדי שנבין יותר הדברים, נביא את דברי הספר הקדוש איגרא דפרקא (אות ב׳) שהביא מעשה נורא וזל"ק "סיפרו לי מעשה רב מאת כ״ק הרב הקדוש מורנו הרב דוב בר (ממעזריטש) זצוק״ל בהיותו מתבודד עדיין בעניות ובדוחק. פעם אחת באה אשתו והתחילה לספר לו בבכי מגודל דחקות בניו, איך הם רעבים וצמאים ואין כסות בקרה, אזיי שמע דבריה והיה מתאנח מעט. והנה שמע קול שאומר לו מן השמיים שכבר איבד חלקו מן העולם הבא, והנה עמד מרעיד כרגע בהתבוננו בדעתו שכבר אין לו ב׳ עולמות דעולם הזה אין לו כי הוא ובניו מדוכים בחיצי רעב עד למאוד, וגם עולם הבא אין לו.

והנה בהתבוננות הזו הפסיק מעט מתורתו עד אשר שם אל ליבו בקדושת עיונו, אדרבא הנה כעת היה עובד עבודה אמיתית שכבר אבד סברי משני העולמות, ותהיי עבודתי באמת רק לעשות נחת רוח. אז בשרוהו מן השמיים שהחזירוהו לחיי העולם הבא, רק מהיום ולהבא יהיה נזהר שלא יעשה כזאת, היינו שלא יתאנח מחמת גודל רחמנותו על בניו, כי אין לך רחמנות מרובה  מגודל רחמנות יתברך שמו".

והנה, רבנו החתם סופר ממשיך בסברתו בדעתו, שמסירות נפש אינה רק מסירות הגוף אלא אף מסירות הנפש ממש, כי מסירות הנפש שהיא רק גוף בלי הנפש נקראת מסירות גוף ולא מסירות נפש. וכך ממשיך ומבאר רבנו החתם סופר (פרשת כי תשא דף קצ״ד) בספרו תורת משה וזל״ק "בספרי מוסר הביאו בשם חסיד אחד שאמר, אם היה נגזר מן השמיים שעל מצווה נקבל עונש ועל עבירה נקבל שכר, הייתי עושה מצוות ולא עבירה מאהבת ה׳, אחרי שידעתי שרצון קוני היה לעשות מצווה, הגם שמעניש אותי על כך אף על פי כן (תהילים מ, ט) "לעשות רצונך אלוהיי חפצתי". ומפרש שם זאת מסירות הנפש האמיתית, כי אם מוסרים עצמנו למיתה עבור כבוד ה', אזיי לא מסרנו נפשנו רק את גופנו ולא השלכנו מנגד, אבל אם עושים דבר שעל ידי זה גורמים כריתת הנפש שיודע שנפשו תרד לשאול לאבדון, ואף על פי כן לא נמנע מלעשות זאת, כי יתקדש ה׳ יתברך בזה, זוהי מסירות הנפש האמיתית.

ועל פי יסוד זה מבאר רבנו החתם סופר את הגמרא (סנהדרין ז.) הטעם שעשה אהרון את העגל, כי ראה שהרגו את חור משום שסירב לעשות את העגל, חשש שאם יהרגו גם אותו יתקיים בהם מקרא שכתוב (איכה ב, כ) "אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא" ושוב לא תהיה להם תקומה לעולם, אמר מוטב שיעשו העגל אפשר שתהיה להם תקנה בתשובה. ועיין בדברי החתם סופר אשר האריך בכך.

ובהמשך דבריו הקדושים של רבנו החתם סופר מביא את הגמרא (סנהדרין דף קז.) בעניין דוד המלך, שכביכול ביקש לעבוד עבודה זרה ״אמר רב יהודה אמר רב ביקש דוד לעבוד עבודה זרה (שמואל ב' טו, לב) "ויהי דוד בא עד ראש אשר ישתחה שם לאלוקים" ואין ראש אלא עבודה זרה שנאמר (דניאל ב, לב) "והוא צלמא רישיה די דהב טב". והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כותנתו ואדמה על ראשו אמר לו לדוד, יאמרו מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה, אמר לו מלך שכמותי יהרגנו בנו (ורש״י פירש חסיד שכמותי הרגו בנו, ויהיו מתרעמים על מידותיו של הקב״ה ונמצא שם שמיים מתחלל בפרהסיה) מוטב יעבוד עבודה זרה ולא יתחלל שם שמיים בפרהסיה. אמר (חושי הארכי לדוד) מאי טעמא קנסיבת יפת תואר (אמו של אבשלום) אמר לו דוד יפת תואר רחמניא שרייה (התורה מתירה), אמר לו לא דרשת סימוכין דסמיך לה (דברים כא, יח) "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה.

וביאור הדברים, בהשקפה ראשונה תמוה מאוד איך עלתה על דעתו של דוד המלך לעבוד עבודה זרה? זאת ועוד איך הצליח חושי הארכי על דוד המלך לשנות את דעתו, אך לפי היסוד שביארנו שהצדיקים מוכנים למסור את נפשם ולאבד חלקם בעולם הבא, אם ירגישו שהדבר נחוץ כדי לקדש שם שמיים ולמנוע חילול ה', וכך מביא רבנו החתם סופר בלשון קודשו "וכעניין זה היה גם כן אצל דוד המלך, הוא היה מתיירא מפני חילול ה׳ אם מלך כמותו יהיה נרדף מפני בנו, מה יאמרו הבריות שוא עבודת אלוקים אין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול, על כן עלה לראש ההר להשתחוות לעבודה זרה לעיני כל, למען יאמרו הבריות צדיק ה׳ בכל דרכיו ולא ישא פנים לשום אדם, והצבוע הזה
(כך אמר דוד על עצמו) נוטל עונשו כראוי לו, וזוהי מסירות הנפש האמיתית מדוד המלך החסיד".

ולחזק ולהבין הדברים, לומדים מדברי רבנו החתם סופר שגדולת ומעלת האדם לא רק שימסור את גופו על קידוש ה׳ אלא גם את נפשו, את העולם הבא שלו, את השכר על קידוש ה׳, שכל הוויתו בעולם הזה תהיה לשם שמים ולייחוד קדושת שמו יתברך. וגם אם צריך לאבד את גופו, נפשו ואת עולמו בעולם הזה ובעולם הבא, מקבל הוא באהבה ובשמחה על ייחוד קדושת שמו יתברך.

ועל פי זה יובן, יעקב אבינו היה שנים בצער גדול על בנו יוסף, וודאי שאת גופו היה מוכן למסור על קידוש ה', ולכן היה בטוח שאיבד את עולם הבא שלו כי ידע משמיים שאם מיתתו שלימה בי״ב שבטי יה, גם בשמיים מעלתו ומדרגתו רמה, ואם אחד מבניו לא יהיה עימו ויצא מדרך ה׳ מיתתו בשמיים לא תהיה שלימה, לכן כאשר ראה את יוסף פנים אל פנים שמעלתו רמה ונשאר עובד ה׳, הבין שזה הזמן שבקריאת שמע שצריך לכוון על מסירות הגוף והנפש על הגוף, כיוון הוא שכל העשרים ושנים שנים שעברו על הנפש לא ידע אם יש לו עולם הבא או לא, וזה הזמן שפגש את יוסף שהבין וראה שמיתתו שלימה, עמד וייחד ומסר גם את נפשו ברוחנית על קדושת שמו יחד עם גופו, אשר שנים כבר מסר בכל פעם.

אם כך אהוביי וחביביי, בני קהילתנו הקדושה לנו ולבנינו ולבני בנינו עד עולם, נשתדל לגדל ולחזק הכוונה בתפילה ובקריאת שמע "באחד" שמייחדים אנו את נפשנו למסור על קידוש השם כדברי רבנו האר״י הקדוש בארבע מיתות בית דין, וכדברי הנועם אלימלך שיצייר בדעתו שמענים אותו ומוסר את נפשו באש גדולה לכבשן האש על קדושת ה׳. וכן, נוסיף ונחדד במחשבתנו בשעת קריאת שמע, שאף את העולם הבא שלנו מוסרים אנו על ייחוד קדושת שמו, ועושים אנו את כל מעשינו לשם שמים, ולא בשביל שום שכר או תמורה כדברי רבותינו, גם אם על מצווה נקבל עונש ועל עבירה נקבל שכר, נקום ונעשה מצוות במסירות נפש עצומה.

וידעו אחיי ורעיי, כשנקפיד ונגדל מצווה זו בעולם, יושפע שפע רב מכל העולמות ונזכה לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, וכל המקפידים להפיץ מצווה זו בעולם שכרם יהיה מושלם ותקוותם תהיה לנצח.