נשיא המדינה בהלוויתו של המשורר חיים גורי: ״שוררת כלוחם ולחמת כמשורר״

בטקס שנערך היום בתיאטרון ירושלים נשיא המדינה נשא דברי פרידה מהמשורר חיים גורי: ״פרקים שלמים בתולדותיה של מדינת ישראל למדנו דרך העט שלך״

שלום שי גיחז | ט"ז בשבט תשע"ח | 1 בפברואר 2018 | מערכת ישראל ניוז

״אינני יודע כמה אנחנו כשירים למציאות בלעדיך, אבל אני מבטיח שנמשיך במקום שבו נפל עטך, להילחם נגד האויבים ובעד המולדת במסירות נפש״

דברי ההספד המלאים שנשא נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין היום (ה) בטקס האשכבה שנערך לחיים גורי ז"ל ברחבת תאטרון ירושלים.

"הנה מוטלות גופותינו.. פנינו שונו… איננו נושמים." חיים יקר, גורי, יותר מיממה חלפה מאז היוודע דבר מותך וחסרונך נוכח כל כך, קיים כל כך, מוחשי. הנה לכבודך אנו מנסים לכנס את המילים, להעמיד אותן בשורות, לצחצח אותן, לגייס אותן – אך הן מסרבות. הן נשמעו לקולך, לאיש שאהב אותן מכל, לאיש שידע לעשות מהן מחלקה עקשנית ואוהבת. הן נשמעו לקולך ומסרבות להישמע לקולנו. בוקר בלי המשורר הלאומי שלנו. כן, במלוא הפשטות והפאתוס, היית המשורר הלאומי שלנו. בן זמננו. לא בגלל הרצינות שבה התייחסת להיותך משורר. אלא משום חרדת הקודש שבה התייחסת לעם שלנו, לאומה שלנו, למדינת ישראל ולתפקידך בה. נשאת את הלאום במילותיך. היית אוהב וכואב. מבקר חריף ונביא זעם. מאוהב וקנאי, נאמן בכל מילה, בכל מדרך רגל, בכל הנפת יד. שוררת כלוחם, ולחמת כמשורר. דבריך, תמיד מצאו מקום בלב. הקשבנו לך לא בגלל "הרעות" ו"באב אל ואד", אלא בגלל שידענו שמי שכתב אותנו כך, הוא תמיד וקודם כל בשר מבשרה של הארץ הזו, בשר מבשרה של האומה הזו, בשר מבשרו של העם הזה.

גורי יקר, חיים אהוב ליבנו, כשהושבעת כלוחם בפלמ"ח, נשבעת כי בנשק המופקד בידך ואני מצטט "אלחם באויבי עמי, בעד מולדתי, בלי כניעה, בלי רתיעה ובמסירות נפש." ב-1947 נשלחת למחנות העקורים בהונגריה, אל "האח הלא נודע" כמו שקראת להם אחר כך. היית לוחם יהודי בארגון צבאי שפוגש לראשונה את השורדים מהתופת הנוראה. השבועה קראה לך ואתה הלכת להילחם באויבי עמך. חותם המפגש נצרב בך לנצח, אך אז כבר חזרת בעקבות השבועה להילחם בעד מולדתך. גם כשהנחת את הנשק והמשכת לאחוז רק במילותיך, פעלת על פי השבועה. לא הייתה בך אפילו עצם אחת אישית, כולך היית עם. וכך אתה, שהיית צבר "צִיַּת קוֹצִים צְרוּבָה," הבנת שאליק לא בא מן הים ויש צורך לספר בישראלית את התופת של השואה. כפי שאמרת פעם, "לא נכון שאליק נולד מן הים, ואין לו אבות, והוא נגד הגולה. לא שלא היו שעות קשות של מתח וניכור וזרות. אבל הפגישה עם הגולה הייתה גם פגישה של שותפות אנושית וחמלה וחסד" כך אמרת. כמו זקיף ניצבת יום יום לתעד את משפט אייכמן, משפט שבו חברו השורות הארץ ישראליות, "הנה מוטלות גופותינו" אל סיפורי הזוועה על דוכן העדים. סיפורים שלא נתנו לך מנוח והמשיכו ללכת איתך ואיתנו אל "המכה ה-81." טרילוגיה שהייתה גם כתב אישום באמצעותה חשפת לנו, הישראלים, הצברים, את מה שלא היינו מסוגלים לשמוע, את "המכה ה-81." אף אחד לא כעס עליך, רק לביקורת שלך הסכמנו להקשיב. כי אתה היית תמיד, כולך, בתוך המציאות. מאה אחוז בתוך כל ויכוח, בתוך כל אירוע. נטוע בתוך החיים כאן, "בלי כניעה, בלי רתיעה, במסירות נפש."

"גורי יקר, חיים, פרקים שלמים בתולדותיה של מדינת ישראל למדנו דרך העט שלך. גילמת בחייך פרקים שלמים של 'עמוד האש.' שואה ותקומה, מלחמה ושלום. החיים העבריים, הישראלים, היו עבורך תמיד פלא שאיננו מובן מאליו. שיעור שיש ללמוד, מאבק שבו הטוב חייב לנצח, ואנחנו למדנו את המציאות דרך המבט המתחדש תמיד, המתפלא תמיד שלך. בעולם שמעלה פרות קדושות על מזבח בכל שעה, בעולם שבו האישי הוא החשוב ביותר, היית לנו פאתוס. בעולם של שגרה, היית הכול חוץ משגרה. גם בשיריך האישיים ביותר, הכואבים ביותר, זרמו בעורקיך מדינה ועם, עבר ועתיד, ומעל לכל הייתה תמיד הרעות.

ההבנה שאנחנו חיים בזכות מי שרצו אל האש עבורנו. הידיעה שזכות קיומנו היא בעבודה הקשה להותיר אחרינו אומה ומדינה וארץ ראויות לילדינו ולנכדינו. "ואהבת לרעך כמוך". מישהו עוד זוכר, חיים, שאתה תיווכת בין אנשי קדומים, לבין ממשלת המערך? אינני יודע כמה אנחנו כשירים למציאות בלעדיך, אבל אני מבטיח שנמשיך במקום שבו נפל עטך, להילחם נגד האויבים ובעד המולדת במסירות נפש. לא נכנע, לא נרתע, ונעשה זאת תמיד כשאתה איתנו, לצידנו. כי אי אפשר, אי אפשר בלעדיך. אליקה והבנות, נכדות ונכדים. אנחנו מחבקים אתכם היום ומקווים שנהיה תמיד ראויים לזכרו".