דברי מחשבה ועמקות מתוך מחשבת מחשבת הנפש (חלק נה)

מסופר כאשר נלחמו לכבוש את מקסיקו מידי האינדיאנים, המלחמה הייתה קשה מאוד ולא הצליחו להכניע אותם, הם נלחמו בכל כח שאפשר.

עמד המפקד של הצבא שנלחם באינדיאנים, ונתן הוראה לשרוף את כל האוניות שהביאו את הלוחמים הלבנים. הלוחמים שבאו ליבשת החדשה, לא הבינו מדוע לשרוף? מה יהיה אם נכשל? איך נחזור מפה? איך נברח אם לא מצליחים במלחמה?

המפקד נתן פקודה ואמר, מי שיפר את הפקודה יוצא להורג. עמדו מיד כל החיילים ושרפו את כל האוניות. אחרי ימים עקובים מדם של קרבות קשים, נצחו וכבשו את כל מקסיקו. ואז באו למפקד העליון ושאלו אותו, איזו פקודה זו הייתה לשרוף את כל האוניות, מדוע ולמה?

עמד ואמר להם, כל עוד שהיה לאן לברוח, לא הייתה אפשרות להילחם מלחמה אמיתית וחזקה, כי היו ללוחמים אוניות שאפשר לברוח לשם ומשם. אך ברגע שאין אוניות, ידעו כל הלוחמים, אם לא נלחמים עד הסוף, מתים כולם. ורק אז, נלחמו כולם בכל הכח.

ידע האדם יסוד גדול, כל עוד הוא בונה תקוה על דברים, אין לו את הכח האמיתי להילחם בכל עוז ובכל תעצומות. אך כאשר לא נשאר לו כלום, אז האמונה שלו והבטחון בהקב"ה בלבד, אז יצליח ומצליח מעל הטבע.

וכך מצאנו, כאשר אלישע הנביא שהיה בן עשירים רצה ללכת אחרי אליהו הנביא, זרע את כל שדות אביו מלח והשמיד אותם, כי ידע כל עוד הוא עשיר, ליבו לא יהיה פנוי רק לנבא אלא גם לעניינים אחרים. לכן ליבו היה שלם אחרי שאיבד את הכל רק להקב"ה.

(כבוד האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א)