הסיפור הלא יאומן של צביה יעקובי מחטופי ילדי תימן

זהו סיפור על שתי טרגדיות משפחתיות ועל שתי אימהות שעברו חוויה טראומטית ועל ילדה חסרת מנוח, אשר חיפשה ללא לאות, את שורשיה ועדיין מחפשת ומקווה כי יגיע מזור לנפשה.

צביה יעקובי, כיום בת 69 בגיל משוער, נולדה בתאריך 1.4.48 גיל משוער. עלתה לארץ מתימן כשהיתה תינוקת. להוריה לא היו כל מסמכים, ואת גילה קבעו על פי התפתחותה.

אימה, ברכה, עלתה לארץ יחד עם בעלה, משולם יפת, יעקובי, חסן ושתי בנות נוספות.

יום אחד אמרה העובדת הסוציאלית לאימה כי עליה להביא את התינוקת לבית התינוקות באמתלה מסויימת וביקשה ממנה להשאיר את התינוקת ולחזור למחרת על מנת להניק אותה.

התינוקת היתה בריאה לחלוטין.

למחרת, כשהאם חזרה לבית התינוקות נאמר לה כי התינוקת איננה עוד. האם חזרה הביתה שבורה ממררת בבכי. היא סרבה להאמין כי ביתה התינוקת נפטרה. ליבה של הסבתא לא יכול היה לשאת את הצער והיא נפטרה.

"לאחר כשלוש שנים, ראתה אימי", מספרת צביה "בגינה שליד הבית, אישה אשכנזיה אוחזת בידיה ילדה קטנה כהת עור. היא היתה משוכנעת כי זוהי ביתה שנחטפה בהיותה תינוקת. היא התנפלה על האישה וחטפה אותי מידיה ורצה הביתה, כשבעצם זו הייתי אני בזרועותיה. דודתי טוענת כי האישה האשכנזיה הלכה להתלונן בתחנת המשטרה, אך לא נעשה דבר בעניין. ייתכן עקב העובדה שהאישה האשכנזיה חשה שמוטב לה לא להעמיק בעניין, פן יתגלה כי היא עצמה קיבלה, או "רכשה" אותי בדרך לא חוקית.

האירוע של חטיפתי השנייה התרחש בשכונה א' בבאר שבע. כחודש לאחר מכן, שיחקתי עם ילדים מהשכונה במגרש המשחקים בסמוך לבית. לפתע הופיעה האישה האשכנזיה וניסתה לגרור אותי החוצה מהמגרש. אימי שמעה את צרחות הילדים ורדפה אחרי האישה ולקחה אותי ממנה, שוב, בכוח. לא ראינו ולא שמענו יותר מעולם את האישה האומללה ההיא.

כשהייתי בת שש התחלתי להרגיש כי איני שייכת למשפחה. צבע עורי היה מעט שונה מצבעם של אחי ואחיותי. הדודים שלי והחברים של אימי היו מתלחשים ש"זו לא הילדה של ברכה". הרגשתי חוסר שייכות למרות האהבה מצד כולם. החלטתי לשאול את אימי מה המשמעות של תחושותי המוזרות. ואז היא סיפרה לי כי "לקחה" אותי מאישה אחרת, כפיצוי על התינוקת שנחטפה לה וכי היתה משוכנעת שאני היא ילדתה החטופה.

התבגרתי והגעתי לגיל שש עשרה. משפחתי לא הרגישה כלל כי אינני חשה שייכת. הייתי מופנמת ומכונסת בתוך עצמי. בימים ההם למדתי בתיכון "אור החיים" בבני ברק. יום אחד התחילו לחפש ילדים שאינם דומים להוריהם. אימי ביקשה שלא אצא משם הביתה, שמא יחשפו אותי.

לפני כחצי שנה, צץ ועלה, שוב, הנושא של ילדי תימן במדיה הציבורית. הלכתי להרבה הרצאות, כולל בראש העין, להבין את גודל זוועת התופעה. סיפרתי לשושי אחותי, שאני רוצה לערוך בדיקת די.אן.אי דרך בית המשפט וכן בדיקת רקמות. מדובר בבדיקות יקרות של כמה אלפי שקלים, ולוקח זמן רב עד קבלת התוצאות.

אחותי המליצה לי שלא לספר מה אני עושה כי היא חשבה שאין צורך בכך. בדיקת הרקמות נעשתה בבית החולים תל השומר. הרופא שעשה את הבדיקות אמר לי לפני כן, כי אני פותחת תיבת פנדורה ושאחשוב טוב מה אני עושה. בדיקה נוספת נערכה באור יהודה, בחברה בשם my heritage. במקום נמצא מאגר גדול של בדיקות ליוצאי תימן.

התוצאה החד משמעית הגיעה ובה נכתב כי אין התאמה, כלומר, אינני שייכת למשפחתי, מבחינה גנטית. את התוצאות הגישה לי עורכת דין שהביאה מכתב מהשופטת ובו נאמר כי במאה אחוזים אין התאמה. (ראיתי במו עיני את המסמך המשפטי רפואי. דוד רונן).

מה הרגשת כאשר קיבלת את התוצאות החד משמעיות?

"קיוויתי שכן תהיה התאמה. שאני כן בת המשפחה. כעת, נותרה השאלה, כיצד לספר לשאר האחים והאחיות את האמת?

למרות בקשתה של אחותי, חשתי כי נמאס לי מהתחושות הקשות ומהסודיות.

נפגשנו אצל אחת האחיות בנס ציונה. משכתי זמן יותר משעה ורק אז, אזרתי אומץ לספר להם מה גיליתי.

כולם היו בהלם. אמרתי להם :"אני אחותכם, אך לא הביולוגית". הם היו בשוק ושאלו מהיכן זה נובע ומה קרה לי ורק אז סיפרתי להם על הבדיקות והראיתי להם את התוצאות החד משמעיות.

אחי ואחיותיי אמרו לי כי אני אחותם בכל מקרה ושהם אוהבים אותי, לא משנה מה התוצאה במעבדה. התחבקנו, התנשקנו ובכינו. חשתי את הלמות ליבי. היה לי מאוד קשה. אימי שגידלה אותי כביתה הביולוגית לא הספיקה לדעת את האמת. עד יום מותה סברה שאני הבת שלה שנחטפה ממנה. והיום אני רוצה לדעת מי המשפחה הביולוגית שלי".

מאת: דוד רונן