התגיירה בגיל 81

היה לה סבא יהודי, אבל איכשהו מוניקה הרצפלד הצליחה לשרוד עם משפחתה את המלחמה בגרמניה, מולדתה. לאחר שנים שניסתה לברוח משם המשפחה היהודי ומשורשיה – היא עשתה מהפך והשלימה לאחרונה את הליך הגיור: "מהרגע שהגעתי לתפילה הראשונה בבית הכנסת, התחושה הייתה שחזרתי הביתה"

בגיל 81 הפכה מזל (מוניקה) הרצפלד ליהודייה. הילדה הקטנה מדיסלדורף, גרמניה, שילדותה עברה עליה בימיה האפלים של גרמניה – סגרה מעגל בגוש עציון בישראל, שם השלימה את הליך הגיור באמצעות אולפני הגיור של עמ"י (של רשת מרכז ישיבות בני עקיבא), שבראשם עומד הרב חיים דרוקמן.

"הייתי בת שלוש כשהכל החל", היא מספרת : "גרנו אז בדיסלדורף, ובזמן המלחמה ראיתי כילדה צעירה את ההתקפות על הרכוש והאנשים. סבא רבא שלי היה יהודי, וכל נושא היהדות היה קרוב מאוד לליבו של אבי. הוא תמיד סיפר לנו סיפורים מהתורה", את המילים האחרונות היא מבטאת בעברית, ומחווה על התנ"ך ששכן במקום של כבוד בביתם. "אבא עצמו הוטבל לנצרות, אבל אף פעם לא ביקר בכנסייה, וגם לא הטביל אותנו, ילדיו".

על אף ה"דם היהודי" שזרם בעורקיהם, הצליחו בני המשפחה לחמוק מגזר דין המוות שנגזר על חבריהם ושכניהם – גם אלה שכמותם נחשבו יהודים רק לשליש ולרביע, לפי חוקי נירנברג. "היו עוד במצב דומה שהצליחו להינצל", הרצפלד אומרת, "אבל זה לא היה פשוט. היית צריך פטרון; מישהו מקומי שיגן עליך וידאג שהשלטונות לא ידעו מזה. זה לא היה קל, אבל ככה אבא הסתדר… אני זוכרת שלקחו אותי ואת אחותי לגן, ואנשים היו מתלחשים מאחורי הגב ואומרים: 'איך זה שיהודייה מבקרת בבית הספר? זה לא ייתכן'".

בשלב מסוים הרגישה המשפחה כי האדמה בוערת מתחת לרגליה, והחליטה להימלט לאזור הכפרי. "שם היה לנו הרבה יותר טוב. אנשים קיבלו אותנו, ושם נשארנו עד שהמלחמה הסתיימה. לא היה לנו בית לחזור אליו, כי בדיסלדורף הכל הופצץ. אבל לפחות המלחמה הייתה מאחורינו".

"אני מעולם לא נרדפתי", הרצפלד מדגישה. "הייתי ילדה קטנה כשהכל החל, לכן לא סבלתי באופן אישי כמו אבא. אבל גם כילדה הרגשתי את הריחוק. ברגע שמישהו ידע על השורשים שלך, מיד נהגו בך בסוג של ריחוק כזה. זו הייתה התחושה שלי. כך זה היה עד לשנות השישים, אז התחילו הרפורמות וגרמניה השתנתה. אבל עבור אבא שלי, זה היה קשה עד הסוף".

"בתור ילדה הבנתי שהיהדות מאוד חשובה לאבא. הוא תמיד דיבר על זה בגאווה כשכולם ראו בזה דבר מגונה. הוא היה מספר לי על המטבח המיוחד שהיה לאמא שלו, שם אכלו לפי חוקי הכשרות היהודיים. הוא אמר לי: גם אם את לא מסכימה עם מה שכתוב בתנ"ך, לעולם אל תגחכי על זה, תכבדי".

כשבגרה, חשבה הרצפלד לבנות לעצמה חיים אחרים, מחוץ ל"עניין היהודי" של אביה. "התחתנתי עם נוצרי, כמובן, ורצתי להקים משפחה נוצרית ולהשאיר את כל השאר מאחוריי, אבל זה לא קרה. הנישואים לא החזיקו מעמד. הילדים גדלו ועזבו, ואז התחלתי בעצמי בחיפוש דתי.

הרצפלד הייתה תלמידה שקדנית, ועל אף גילה עברה את הליך הגיור הארוך בישראל. אגב, בקהילה הקטנה שבה היא חיה היא ממש לא לבד: יש מצטרפים נוספים חדשים שחוגגים יחד איתה את חגה של רות. "שבועות זה החג הכי מרגש", הרצפלד אומרת. "את יודעת מה זה לקבל את התורה בשבילי? שנים רבות חלמתי על זה. אני בת שמונים ואחת, ואני סוף-סוף שם".

לדברי הרב דוד בן ניסן, רכז גיור אישי באולפני הגיור של עמ"י, הרצפלד הפכה לבת בית בקהילה בעיירה ברמן, הסמוכה להמבורג. "היא הגיע לשם לפני כמה שנים מתוך מטרה להתגייר. היה פשוט מדהים לראות את זה. הגיעה כל שבת מתחילתה ועד סופה, כל התפילות והשיעורים, ומכיוון שאני מגיע לשם לעיתים קרובות, היה מדהים לראות את זה. היא תמיד הייתה חדורת מטרה. הייתה יושבת איתי בשיעורים ארוכים ועוזרת לי עם התרגום לגרמנית כשהתקשיתי".

"מבחינתה, זאת האמת, זו הדרך הנכונה. תמיד התפעלתי מזה שאדם בגיל כזה לא מוותר. זה גיור אמיתי מהמקום הכי טהור שיכול להיות. אין ולא יכול להיות פה שום מניע אחר מלבד רצון כנה להצטרף לעם היהודי".

להרצפלד, שחזרה לשאת את בגאווה שם נעוריה היהודי, יש תשובה מאוד ברורה על השאלה הלכאורה-מתבקשת: למה?

"אני לא יודעת אפילו איך להסביר את זה. מהרגע שהגעתי לתפילה הראשונה בבית הכנסת, התחושה הייתה שחזרתי הביתה. זה החיים שתמיד רציתי שיהיו לי. אני מרגישה שלכל דבר הייתה סיבה. הייתה סיבה לזה שנשארנו בחיים, הייתה סיבה לזה שאבא דיבר על יהדות, הייתה סיבה לכך שהחזקתי מעמד בגיל הזה בבריאות טובה. בבוקר, כשקמים, אומרים תודה לאלוהים על הנשמה שהחזיר לנו. מבחינתי הוא החזיר אותה בשביל זה. בשביל שאני עצמי אחזור בחזרה".